בקבוצות מצטיינות ואלופות, פעמים רבות אנו מופתעים מתלכיד קבוצתי שמפיק מעצמו הרבה מעבר לסך חלקיו, וגם ממקרים של מצב הפוך בו התוצאה פחותה בהרבה מהצפוי. מה גורם לכך? כמובן שיש הסברים רבים אבל אי אפשר להסתפק בתשובה כמו "השחקן הזה והזה לא שיחק טוב ולא קלע מספיק", שכן זוהי לא סיבה אלא תוצאה. השאלה מה בתלכיד הקבוצתי גורם לשחקנים להפיק מעצמם מעבר לצפוי, או ההפך.

מה קרה פתאום בלייקרס ששחקני המשנה המושמצים שידרגו את עצמם ברובם בפלייאוף ובסדרת הגמר? מה קרה במיאמי השנה ובטורונטו אשתקד? למה קוואי יצר סביבו תלכיד מנצח בטורונטו ואילו בקליפרס נוצרה קבוצת טלאים שביחס לציפיות קרטעה בפלייאוף? למה פילי עם סוללת כוכבים לא מגיעה לתוצאות? מה הסוד של דאלאס?

אין לזה תשובה אחת ברורה, אבל חשוב להציף פה גורם מרכזי שפעמים רבות מתעלמים ממנו ואפשר לקרוא לו מנהיגות או היררכיה ברורה או מבנה ברור שבו כל אחד יודע את מקומו בתלכיד, שמח בו ומביא מוטיבציה וביטחון לשלבים המכריעים.

בלייקרס, נוצר מבנה חברתי במהירות. שיטת המשחק היתה פשוטה וברורה. ההררכיה היתה ללא עוררין: לברון המנהיג והפנים של הקבוצה, דייויס הצעיר ממנו בעשור היה השחקן הבכיר שאינו מחפש להיות הפרנצ'ייז פלייר, שאר הותיקים והצעירים היו הצוות המסייע שהשתלב בשיטה. לא היו התנגשויות מיוחדות בין שחקנים, לברון ודייויס ומאידך לברון וווגל שיתפו פעולה היטב. והתוצאה? שחקני המשנה התעלו בפלייאוף, הקבוצה היתה דומיננטית בכל הסדרות ושידרה ביטחון גם לאחר משחק חלש.

במיאמי, סיפור דומה. קבוצה שלא בטוח שהיתה טופ 10 בליגה בעונה הסדירה, הביסה ללא תנאי את מילווקי, עברה את בוסטון בתצוגת אופי וביטחון ועשתה 6 משחקים עם הלייקרס בגמר עם פציעות של 2 שחקני מפתח. גם פה אנו רואים מאמן איכותי, התעלות של שחקני המשנה בפלייאוף והררכיה ברורה: באטלר הוא המנהיג והפנים של הקבוצה, ושאר השחקנים מתעלים שוב ושוב, ונראים כתלכיד מלא ביטחון לאורך כל הפלייאוף.

טורונטו אשתקד היתה במצב פסיכולוגי מיוחד. קבוצה שהיתה שוב ושוב מצטיינת בעונה הסדירה והתוצאות בפלייאוף לא שיקפו זאת. הרושם היה שאין לקבוצה אופי לפלייאוף. בקיץ נעשה הטרייד שהוציא מהקבוצה את כוכבה דרוזן, והנחית את קוואי שהגיע לקנדה למורת רוחו. עד מהרה קלטו השחקנים את ההזדמנות החד פעמית באותה עונה, מסרו לקוואי את המפתחות לקבוצה, קיבלו את מנהיגותו וסמכו עליו, בוודאי בפלייאוף. קוואי אכן הוביל לאורך שתים וחצי סדרות את הקבוצה, לפני שהתלכיד העביר הילוך באמצע גמר המזרח, שם התרחשה ההתעלות של שחקני המשנה כגון ואן וליט שעשה קפיצה והשאר הסטוריה.

ולמרבה הפלא בעונה האחרונה אותו קוואי שזכה לתהילה של קבלן אליפויות נחת בקליפרס, ועוד דאג שהקבוצה המוכשרת תקבל גם את פול ג'ורג'. הסגל היה מרשים, כנראה המוכשר בליגה, ועוד קיבל בשלב מאוחר יותר גם את מרכוס מוריס. מה התוצאה של כל זה? הסתבכות מסוימת בסיבוב הראשון וקריסה בסיבוב השני מול דנבר עם מורי המתקמבק מפציעה. לא רק שלושה הפסדים רצופים אלא סוג של התמוטטות כל פעם במחצית השניה. מה קרה כאן בעצם? שלם שקטן מסכום חלקיו. למה? שחקנים לא קיבלו את בכירותו של ג'ורג' בקבוצה, לא היתה היררכיה ברורה. נשמעו דיווחים על חוסר שמחה וחוסר פרגון בין שחקנים. לא נוצר מבנה שבו כל אחד יודע מה מיקומו בהררכיה ושמח בו, אלא מבנה של תחרות אגו בין האנשים, ומכאן קצרה הדרך לתצוגת פלייאוף חיוורת.

כך שאם מנסים להעריך סיכויים של קבוצה, לא מספיק לראות מה נתוני העבר של כל שחקן, זו התחלה טובה, אבל בשלב השני צריך לחשוב על מנהיגות והררכיה, ועל התלכיד והמוטיבציה שיכול יצור שלם שגדול מסכום חלקיו.